מה משמעות המושג מידע רפואי וכיצד נוהגים בו

הזכות על גופינו הינה זכות בסיסית של כל  אדם באשר הוא אדם. החופש של אדם לפעול על פי צו מצפונו ובחירתו החופשית בכל הקשור להתנהלות חייו ולהגנה על שלמות גופו, הינם בסיס לכל חברה מודרנית מתוקנת.

בישראל קיבלה זכות בסיס זו  עיגון בסעיף 7 של חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", בקובעה כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". חוקים המחזקים זכות זו הינם בסיס בכל  החוקות האזרחיות והפוליטיות ברחבי העולם.

הגדרה זו הינה נכונה ומקיימת בנקל בכל סביבות החיים, אך מקבלת משנה חשיבות  בסביבה הרפואית, שכן, החולה מפקיד את חייו וסודותיו האינטימיים ביותר בידי זרים וסומך ידיו עליהם כי במצוקתו לא יעשו שימוש זדוני בנתונים הידועים להם מעצם היותם מטפליו.

מידע רפואי בשבועת הרופאים

היה זה היפוקרטס אשר קבע בשבועת הרופאים שניסח, כי על הרופא "להתחייב לשמור את כל המידע שהגיע לאוזנו לגבי החולים בסוד, ולא לעשות בו שימוש זדוני או להפיצו ברבים מתוך כוונה רעה", סעיף זה מחייב רופאים להיות קשובים לצרכיו האינטימיים של החולה, ומלבד היותם מטפלים פרקטיים, מוטלת עליהם משימה חשובה, והיא למסור לחולה את כל המידע לו הוא זקוק בכדי להבין את הסיטואציה הרפואית בה הוא שרוי.

לצד זאת, עליהם למנוע מעבר של מידע רפואי אישי ורגיש זה לגורמים לא רלוונטיים. שבועה זו חוזרת על עצמה בווריאציות שונות במסגרות רפואיות שונות בארץ ובעולם. שבועת הרופא העברי מחייבת " שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל", כך גם שבועת איש חיל הרפואה בצה"ל, אשר מתחייב "לשמור סוד, אמונים וכבוד...".

העברת מידע רפואי בחוק

אך למרות רוח הצדק האוניברסאלית הזו, היה צורך בחקיקת חוק עונשין פלילי, אשר יחייב אנשי רפואה לקיים את שנשבעו. ההגדרה מהו מידע רפואי, ולמי בדיוק הוא שייך – נותרה עלומה עד הגדרתה בחוק.  בשנת 1971 נחקק חוק זכויות החולה, המגדיר באופן ברור וחד משמעי מהו מידע רפואי, ומהן ההגבלות המכתיבות שימוש במידע זה.

החוק הגדיר מידע רפואי כנתונים על מצב בריאותו הנפשי והגופני של אדם, בין אם בכתב ובין אם שבעל פה. החוק בא להגן על צנעת הפרט של אדם בכל האמור לענייניו הרפואיים (לשון החוק). החוק קבע כי אדם לא יעיין במידע רפואי, אלא אם הדבר נחוץ לו לצורך מילוי תפקידו, ובכל מקרה אין הוא רשאי לגלותו, אלא בהתאם לכללים המוגדרים בחוק, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמה מדעת ע"י החולה בכתב או בעל פה.

האם לרופא מותר לדעת הכול?

מידת המידע הדרוש לשם מילוי תפקיד איש הרפואה, אף היא אפופה בערפל, ומקרים רבים נמצאים בשטח האפור שבין צורכו של המטפל לדעת, לבין חשיפת פרטים שאינם מעינינו של רופא זה או אחר – דוגמת הרגלים, מידע בתחום רפואת הנפש, מידע גנטי, התמכרויות וכיו"ב.

לצד החובה החוקית לשמור על הסודיות הרפואית, חוק זכויות החולה קובע כמה מצבים שבהם יש רשות למטפל, למוסד רפואי או לעובד למסור מידע רפואי, ללא הסכמתו המפורשת של החולה לכך. החוק קובע מפורשות כי מטפל מחויב למסור מידע על המטופל בכדי למנוע סכנה מוחשית לחברה – דוגמת אדם הסובל ממחלות המגבילות נהיגה, או אדם הסובל ממחלות מדבקות המסכנות את הציבור (איידס, שחפת וכדוגמא).

על כן, על המידע להיות מסווג היטב לפי נושאים בתיקו הרפואי של החולה. עם התקדמות הטכנולוגיה והפיכת הרשומה הרפואית לרשומה אלקטרונית, הפך הפיקוח על הסודיות הרפואית למורכב יותר, היות ולגורמים רבים גישה למידע רפואי רב. לצד מחויבות הרופא לסודיות רפואית, על הרופא מוטלת החובה לפרוס באוזני החולה את כל המידע הרפואי האמיתי והמדויק, האמור להליך הרפואי אותו הוא עתיד לקבל, מבלי לפסוח על סיכונים אפשריים. 

שכן כפי שהוגדר, לחולה זכות בלעדית על גופו, ומכאן שהוא היחיד אשר יקבל החלטה בדבר ביצוע הליך רפואי זה או אחר בגופו, היות ורק החולה יכול להעריך את כדאיותם של סיכונים וסיכויים כפי שהוצגו לו על ידי מטפלו.

הנגישות למידע, הן מצד המטפלים, והן הסברת משמעות המידע הרפואי לחולה, בשילוב רגישות לאינטימיות המידע, וכיבוד ההכרה בחשיבות השמירה על הזכות לסודיות רפואית - הם הבסיס לשמירה ראויה על זכותו של המטופל הן לקבלת טיפול רפואי מקצועי, והן מימוש זכותו לסודיות רפואית בעידן הטכנולוגי.